הגנת "אמת דיברתי" מפני עוולת לשון הרע

הגנת אמת דיברתי היא הגנה התקפה גם להליך הפלילי וגם להליך האזרחי בגין אמירה שהיא לשון הרע. סעיף 6 לחוק מפנה אותנו לדין הפלילי ומציין כי אמירה שהיא לשון הרע יכולה להתברר בשני ההליכים גם יחד, פלילי ואזרחי. ומה אומרת ההגנה המנויה בסעיף 4 לחוק לשון הרע? כל מה שצריך להוכיח הוא שהפרסום היה "אמת" ושהיה בו (בפרסום) "עניין ציבורי".

ביטוי יהיה מוגן במסגרת ס' 14 אם יתקיימו 2 רכיבים:

1)     הביטוי הוא אמת.

2)     יש בו עניין לציבור.

כיצד נקבע אם הפרסום הוא אמת?

הבדיקה מתבצעת לפי המבחן אובייקטיבי. בהתאם למבחן זה, לא בודקים האם פלוני סבר שדבר הפרסום נכון במועד הפרסום, אלא אם הוא באמת נכון. יש צורך להביא ראיות התומכות בטענות הנתבע, כשמספיק להראות שהתוכן ומשמעות הדברים נכונים. החוק אומר שההגנה לא תישלל אם פרט קטן ושולי הוכח כלא נכון וכי הטפל הולך אחרי העיקר.

נמחיש בפסיקת בתי-המשפט את השימוש בהגנה "אמת דיברתי" באמצעות פסק-דין פלוס נ' חלוץ: המקרה עסק בכתבה שכותרתה "משרד הבינוי בודק חשדות שאמיליו פלוס גנב מיליוני שקלים". פלוס תובע בגין לשון הרע. הכתב טוען להגנת "אמת דיברתי". העניין הגיע בסדרה של דיונים עד בית-המשפט העליון. השופט חשין בוחן את כל הראיות שהובאו בהליך הקודם (בבית המשפט המחוזי), דבר שאינו אופייני לבית המשפט העליון (שכן, ערעור אינו בחינה מחדש של כל הראיות והשאלות העובדתיות אלא רק של סוגיות ושאלות משפטיות). חשין מגיע למסקנה שמדובר באמירה כללית שאין לה ביסוס בחומר החקירה ויש בה אי דיוקים רבים, ולכן היסוד הראשון של ההגנה – כי הביטוי הוא אמת - לא מתקיים (לפיכך, אין צורך לבדוק היסוד השני, האם יש עניין לציבור).

בנוסף, האמת נבדקת לפי מועד הפרסום- נמחיש בפסק-דין נוסף, פסק-דין קראוס: המקרה עסק  בכתבה שפורסמה ב-"ידיעות אחרונות" וייחסה לקראוס התעלמות מכוונת מעבירות בניה. הפרקליטות סגרה את התיק נגדו, אך עובדה זו לא צוינה בכתבה. קראוס תבע את העיתון בגין פרסום שהוא לשון הרע. לאחר סדרת דיונים הגיע המקרה לבית-המשפט העליון ואף נדון בהליך של "דיון נוסף". הטענה המרכזית של העיתון להגנתו הייתה "אמת דיברתי". ואילו קראוס טען כי הם לא יכולים לטעון להגנה זו היות ולא פרסמו תיקון לכתבה בה צויין כי נסגר הדיון.  בדיון הנוסף, קובע השופט לוין שהימנעות מפרסום תיקון מאוחר לא תמנע את הגנת "אמת דיברתי" , בפרט כאשר התובע כלל לא ביקש מהעיתון לפרסם תיקון. 

בעקבות פסק-הדין נחקק סעיף 25א לחוק איסור לשון הרע שקובע מעין עוולה חדשה בתוך עוולת לשון הרע. הסעיף אומר שאם לאחר הפרסום היה שינוי בנסיבה והנפגע ביקש לפרסם תיקון, יש לפרסם תיקון תוך זמן סביר ואם לא, ניתן לתבוע את אמצעי התקשורת (בגין אי פרסום התיקון).

מה לגבי האמת ההיסטורית? נראה שבית-המשפט מסתייג מהאפשרות לקבוע אמת היסטורית, ומעדיף לבסס את הכרעתו על אמת "נוכחית". נמחיש באמצעות פסק-דין שרון נגד בנזימן: העיתונאי בנזימן כתב כתבה על אריאל שרון בזמן מלחמת לבנון הראשונה, וכתב על היחסים בין בגין לשרון באמרו ש"בגין ידע היטב ששרון רימה אותו". שרון תובע בגין לשון הרע והכתב טוען שעומדת הגנת סעיף 14- טענת "אמת דיברתי". בית המשפט נדרש בעצם לקבוע האם אמירה זו היא אמת או לא- הוא בעצם נדרש לקבוע עובדה היסטורית.

וזו ללא ספק שאלה קשה. לכן, בית-המשפט מנסה להתחמק ממנה באומרו שהוא לא רוצה לקבוע את ההיסטוריה והוא בוחן רק את חומר הראיות שהובא בפניו: אם מתוך חומר הראיות ניתן להכריע שמדובר באמירה נכונה אז תקום ההגנה. עם זאת, בית-המשפט עדיין מסייג ואומר שלא מדובר בקביעת אמת היסטורית, אלא רק בהקשר של מה שהובא לפניו במערכת היחסים בין הנתבע לתובע. כך למשל, אם בנזימן היה מביא מכתב ספציפי בנושא זה היה עוזר.

שאלות על המאמר? מוזמנים לשאול בפורום לשון הרע